ההשפעה של מחלות דרמטולוגיות היא הרבה מעבר לתסמינים והיא לרוב טומנת בחובה גם נטל פסיכו-סוציאלי. סטגימטיזציה עצמית מהווה גורם מפתח במערכת היחסים המתוארת ולכן במחקר שממצאיו תוארו בכתב העת Acta Dermato-Venereologica ניסו החוקרים להשוות סטיגמה עצמית בקרב מטופלים עם פסוריאזיס ודלקת עור אטופית. זאת, כדי להעריך את התוקף של מודל סטיגמטיזציה בין מחלות עור שונות.
עוד בעניין דומה
במסגרת מחקר חתך זה נכללו 101 מטופלים. מעבר למשתנים סוציודמוגרפיים ומידע קליני, השוו החוקרים בין הקבוצות גם תוצאים הקשורים לסטיגמה עצמית המדווחים על ידי המטופלים, דיכאון, חרדה ואיכות חיים. לאחר מכן נבחן האפקט המתווך של גורמים סוציודמוגרפיים וקליניים בין סטיגמה עצמית ואיכות חיים.
תוצאות המחקר הראו כי השוואת ממוצעים בין הקבוצות לא הראתה הבדלים מובהקים סטטיסטית בסטיגמה העצמית בין קבוצות המחקר. בשתי המחלות נמצא כי סטיגמה עצמית יכולה לנבא תסמיני דיכאון וחרדה, כמו גם איכות חיים.
גורמים שיכלו לנבא סטיגמה עצמית של מטופלים עם פסוריאזיס כללו תסמינים בהווה, מחסור בקשרים חברתיים קרובים וגיל צעיר יותר. מנגד, מעורבות של אזורים רגישים בגוף, סך הטיפולים הקודמים שקיבל מטופל ומין נקבה ניבאו סטיגמה עצמית בקרב מטופלים עם דלקת עור אטופית. עוד נמצא כי בשתי הקבוצות, לתסמינים היה אפקט שתיווך באופן מובהק בין סטיגמה עצמית ואיכות חיים.
תוצאות המחקר מדגישות את הרלוונטיות של סטיגמה עצמית בקרב מטופלים עם מחלות עור כרוניות. חשוב שתהיה מודעות לעניין זה ואף להכניס כלי סקר ותמיכה פסיכוסוציאלית. ככל הנראה יש מקום, בטיפול בשתי המחלות, להערכות חוזרות, לייצור מודלים קונספטואליים של סטיגמה עצמית ולהתערבויות בהקשר זה.