נכון להיום עדיין לא ברור האם המעכב הישיר של פקטור הקרישה Xa, ריברוקסבאן, יכול למנוע אירועי פקקת (אירועים תרומבואמבוליים) במטופלים שעברו החלפת מסתם אאורטלי בצנתור (Transcatheter Aortic-Valve Replacement, TAVR).
עוד בעניין דומה
מחקר רנדומלי נערך בהשתתפות 1,644 מטופלים ללא התוויה ברורה לטיפול עם נוגדי קרישה פומיים, מטופלים שהיו לאחר פעולה מוצלחת של החלפת מסתם אאורטלי בצנתור.
המטופלים חולקו רנדומלית לקבלת טיפול עם ריברוקסבאן במינון 10 מ"ג ביום (עם אספירין במינון של 75 עד 100 מ"ג ביום, במשך שלושת החודשים הראשונים) (קבוצת הריברוקסבאן), או לקבלת טיפול עם אספירין במינון 75 עד 100 מ"ג ביום (עם קלופידוגרל במינון 75 מ"ג ליום, במשך שלושת החודשים הראשונים) (קבוצת נוגדי הטסיות).
תוצא היעילות הראשוני שנבדק היה מורכב מתמותה בעקבות אירועי פקקת. תוצא הבטיחות הראשוני שנבדק היה דימום מאג'ורי, משבית או מסכן חיים. המחקר הופסק לפני הזמן בגלל בעיות בטיחות, על ידי ועדת המעקב ושמירת בטיחות המידע (Data and Safety Monitoring Board, DSMB).
לאחר חציון של 17 חודשים, תמותה או אירוע פקקת ראשוני (אנליזה של "כוונה-לטפל", intention-to-treat analysis) התרחשו ב-105 מטופלים מקבוצת הריברוקסבאן וב-78 מטופלים מקבוצת נוגדי הטסיות (שיעורי השכיחות היו 9.8 ו-7.2 לכל 100 שנות-אדם, בהתאמה); יחס סיכון עם ריברוקסבאן, 1.35; רווח בר-סמך 95%, 1.01-1.81; P=0.04).
אירוע של דימום מאג'ורי, משבית או מסכן חיים (באנליזה של "כוונה-לטפל"), התרחש ב-46 ו-31 מהמטופלים, בהתאמה (4.3 ו-2.8 לכל 100 שנות-אדם; יחס סיכון, 1.50; רווח בר-סמך 95%, 0.95 עד 2.37; P=0.08). סך כולל של 64 מקרי תמותה התרחשו בקבוצת הריברוקסבאן ו-38 בקבוצת נוגדי-הטסיות (5.8 ו-3.4 לכל 100 שנות-אדם, בהתאמה; יחס סיכון, 1.69; רווח בר-סמך 95%, 1.13-2.53).
מסקנת המחקר היתה כי במטופלים ללא התוויה ברורה לטיפול פומי עם נוגדי קרישה לאחר החלפת מסתם אאורטלי בצנתור, אסטרטגיית טיפול הכוללת ריברוקסבאן במינון של 10 מ"ג ליום היתה קשורה לסיכון מוגבר לתמותה או סיבוכי פקקת. כמו כן, נצפה גם סיכון מוגבר לדימום, בהשוואה לאסטרטגיית טיפול המבוססת על נוגדי טסיות.
מקור:
Dangas G.D. et al. (2020) The New England Journal of Medicine. 382, 120