לחברי האיגוד שלום רב

לפני כשבוע פרסמה עו"ד ליאת קיסר-גרשט, מהיחידה לניהול סיכונים ברפואה של הקרן הפנימית לביטוחי הממשלה (חב' "ענבל") התייחסות לפסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים 10061-10-14 (א.ה. נגד שירותי בריאות כללית מיום 18.9.16).

פסק הדין נוגע לחובתו של רופא המפנה מטופל לבדיקות לעיין בתוצאותיהן ולנקוט בצעדים הדרושים להמשך הטיפול, בדחיפות המתבקשת מן הבדיקה ותוצאותיה, ולדון עם המטופל בהמשך הטיפול, מבלי לתלות את בחינת התוצאות ביוזמת המטופל. זאת בייחוד כשתוצאות הבדיקה מתיחסות למחלות מסכנות חיים.

לאור פסק הדין הפניתי אליה שאלה, האם חלה חובה על רופא המפנה מטופל לבדיקה (למשל: לביצוע ביופסיית עור בחשד לסרטן העור) לעקוב ולוודא שהמטופל אכן ביצע בפועל את הבדיקה. (שהרי כידוע לכולנו כי ישנם מטופלים שכלל אינם פונים לביצוע הבדיקה).

מצ"ב תשובתה- לעיונכם ותשומת לבכם!

בברכה
ד"ר ניר נתנזון
חבר ועד האיגוד

------------------------------------

שלום ד"ר נתנזון,

ראשית, אני שמחה שהמידע שאנו מפיצים מעניין אותך, ומעורר שאלת שאלות !

שנית, להלן תשובה מפורטת בעניין זה, כאשר ב"שורה התחתונה" התשובה היא – תלוי בנסיבות המקרה.... החובה מתעצמת ומתחדדת כאשר המטופל חוזר לרופא המפנה (פסיקה רבה בנושא נוגעת למשל למעקבי הריון (שם המטופלות מקבלות הפניות לבדיקות שונות, וגם מגיעות שוב ושוב בחזרה לרופא שלהן – לעתים מבלי שביצעו את הבדיקות אליהן הופנו).

ובהרחבה..:

ככלל, כבר נקבע לא אחת בפסיקה, כי "הטלת חובת מעקב גורפת, גם כאשר ניתן למטופל הסבר סביר והחלטתו אם לאמץ את המלצת הרופא היא מושכלת, תטיל נטל בלתי סביר על הרופאים" (ביהמ"ש העליון, פסק הדין בעניין לאומית נ' זליג).

עם זאת, אמירות שכאלו אינן מייתרות את חובתו הבסיסית של מטפל לנהוג בדרך שמטפל סביר היה מתנהל בנסיבות, ובוודאי שאינן מעלימות את חובת הזהירות שלו למטופל.

ביהמ"ש העליון קבע בעניין קופת חולים נ' עזבון ד"ר אדיסון, כי "...אין רופא יוצא ידי חובתו רק על ידי כך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות בפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדותלאמיתן... לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של החולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו וקביעותיו, על מנת לאמת או לשלול ממצאים מסוימים.. שיש בהם לסייע לאיבחון נכון".

גם בעניין זליג לעיל (2010) קבע בית המשפט העליון מפורשות:

"למען הסר ספק יודגש: ההערות שלעיל ודאי אין בהן כדי לשלול היתכנותם של מקרים ספציפיים... שבהם נסיבות המטופל, הטיפול, או יחסי המטפל והמטופל יהיו כאלה שבהן יימצא כי על רופא להמשיך ולעקוב אחר מטופלו, ולא להסתפק בהפנייתו לביצוע הליך רפואי".

גם ביהמ"ש המחוזי בירושלים קבע, בפסק הדין בעניין פלוני נ' עיריית ירושלים (לגבי הפנייה לבדיקת חלבון עוברי במהלך הריון): "אין בקביעה כי התובעת הופנתה לבדיקה כדי לפטור את טיפת החלב מאחריות. אחריות המטפל אינה מסתיימת עם יציאת המטופל מחדרו. חלק מחובתו הינה חקירה ומעקב אחר ביצוען של בדיקות אליהן שלח את המטופל".

ובתחום שכנראה קרוב יותר לליבך:

בת"א (ירושלים) 776/94 (פסק הדין בעניין ארטו ז"ל נ' ד"ר מלימובקה), שם רופאת עור שגילתה נגע על עורו של המנוח, הפנתה את המנוח לכירורג, אך לא עקבה אחר התוצאות. בית המשפט קבע:

"ככלל, ראוי היה שקופת חולים מכבי, שלה האחריות הכוללת לטיפולים הרפואיים הניתנים למבוטחים, תדאג לקיומם של נהלים מסודרים שיבטיחו כי בנסיבות דומות לא ייווצר מצב בו חולה "ייפול בין הכיסאות" בטיפול הניתן לו על ידי רופאים מקצועיים שונים. חשוב אמנם להקפיד שלא להטיל על ציבור הרופאים מעמסה כבדה מידי העשויה לפגוע במהלך עבודתם היומיומית השוטפת ואכן ככלל אין לדרוש מרופא "לרוץ" ולאתר כל חולה וניתן יהיה להסתפק בהנחיה מסודרת של הרופא לחולה לגבי המשך הטיפול הנדרש לו. עם זאת, מן הראוי כי המוסד הרפואי שלו האחריות הכוללת לטיפול בחולה, יקבע מנגנון שיבטיח את שיתוף הפעולה הנדרש בין הרופאים המטפלים השונים באופן שהחולה יזכה לטיפול המיומן כמו גם המעקב הרפואי הנדרש והראוי. כך, למשל, ראוי לקבוע מנגנון מסודר שיבטיח כי רופא שמפנה את החולה לרופא מקצועי אחר, יביא בהפנייתו את כל המידע הרפואי הרלבנטי לידיעת הרופא האחר ואף ינחה את החולה אם עליו לשוב אליו לאחר הביקור אצל הרופא הנוסף. דברים אלה, הנכונים לגבי כל מוסד רפואי, מקבלים משנה חשיבות בנסיבות המקרה בפני כאשר מדובר בקופת חולים בה המבוטח פונה לעיתים ישירות אל רופא מקצועי וכאשר הוא רשאי לפנות למומחים רפואיים מתחומים שונים, לעיתים ללא כל תיאום ביניהם."

לסיכום:

אם הופנה מטופל לביצוע בדיקה, וחזר לרופא המפנה בכל עניין אחר – יש לוודא ביצוע, ובמידה ולא ביצע – לתזכרו באשר לחשיבות הבדיקה וההשלכות של אי הביצוע.

היה ולא שב למרפאה (בטווח הזמנים הרלוונטי לביצוע הבדיקה, אם ישנו כזה):

במקרה זה אנו מוצאים פער בין הרצוי למצוי, לאור מצוקת כ"א וריבוי המטופלים. בפסיקה, כאמור, מוצאים מקרים שונים, כאשר בסיכומו של דבר ביהמ"ש מתייחס בעיקר להיבטים אלו:

ü      זהות המטופל, אישיותו, מידת ההבנה שלו את ההסברים שקיבל בעת ההפניה וכו'.

ü      איכות המידע שנמסר (בהתאם לתיעוד שבוצע בעניין זה).

ü      דחיפות הבדיקה וחומרתה. בשאלה ששלחת התייחסת לביצוע ביופסיה בחשד לסרטן העור – אין מחלוקת על חשיבות ביצוע בהקדם מבחינת דחיפות האבחנה ומתן טיפול מתאים!

מאחר ומחד – לא תמיד יכול הצוות להעריך משתנים אלו בזמן אמת, ובכדי לא להסתכן בהפרת חובת הזהירות; ומאידך – אין בכוונתנו "לנדנד" למטופל עד כדי איון זכותו לאוטונומיה ורצון חופשי – קשה לקבוע המלצה גורפת בעניין זה, שהוא תלוי נסיבות. ככל האפשר, מומלץ ליצור לכל הפחות קשר חד-פעמי עם המטופל בטווח הזמנים הרלוונטי, ולתזכרו כאמור.

ואולם, באם יצליח הצוות/ המטפל המפנה להראות כי מדובר במטופל כשיר, שנמסר לו מידע מלא בעת ההפנייה וכו', (ביהמ"ש העליון בעניין אברמובסקי, למשל) – יתכן ולא תוטל חבות לעקוב אקטיבית אחר ביצוע הבדיקה.

בברכה ובהצלחה
ליאת קיסר-גרשט, עו"ד

נושאים קשורים:  הודעות